דברים שלמדתי בתקופת הפיקוד במילואים ואיך זה קשור ליזמות ארגונית
ב-8 לאוקטובר התייצבתי בכניסה לבסיס שלי, יחידה מסווגת של חיל המודיעין, מוכן לכל משימה. תוך חודשיים הקמתי צוות של תותחי על – מילואימניקים וסדירניקים, ויחד פתרנו כמה בעיות חשובות שאני לא יכול לספר לכם עליהן.
זה היה כאוס: אפס זמן, אפס תקציב, אפס תנאים, ואוסף של אנשים שלא מכירים אחד את השני. לך תוביל אותם להילחם יחד…
חודשיים לאחר מכן סיימנו את המשימה שלנו בהצלחה, עם ידיעה שיצרנו פה חברות שתמשך לנצח ועצב עמוק שהכל נגמר.
בערב האחרון שלנו יחד היה לי חשוב לקחת כל אחד מהחיילים לשיחה בארבע עיניים ולשמוע איך עברה עליהם התקופה.
אחד מהם סיפר לי שבזכות תקופה שלנו יחד הוא החליט להתפטר מהמשרה המפנקת שלו באחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם כי הוא הבין שהוא לא סובל את המנהל שלו והאמת, פשוט מגיע לו יותר.
אלו היו שיחות מרתקות, ששיקפו לי כמפקד במילואים וכמנכ”ל בהייטק,
מה הדברים שעושים את כל ההבדל בחוויה של לחייל במילואים או עובד בחברה.
היה מפתיע לגלות איך דווקא פה במציאות אינטנסיבית הזו של לילות בלי שינה ותנאים לא-תנאים באו לידי ביטוי עקרונות היסוד שהופכים ארגון להצלחה.
סיכמתי שעות של שיחות לנקודות העיקריות שעשויות לסייע לך כמנהל.ת, מנהיג.ה ויזם.ת:
הם תמיד במקום הראשון – כבר בשיחת ההיכרות שלי עם כל חייל, מיד אחרי שהצגתי את עצמי ושהוא הציג את עצמו, הבהרתי לו שיש לי 2 תפקידים בתור מפקד –
א. שנשלים את המשימה שלנו על הצד הטוב ביותר
ב. שהוא יחייך.
אני עובד בזה שכל אחד מהם תמיד יחייך – מלדאוג להם לציוד הכי טוב, לחדר הכי טוב במגורים, ועד לאוכל ופינוקים. אני מחפש אקטיבית כל הזדמנות להוכיח להם את זה. צרכי המערכת קדושים, אבל הם יודעים שמיד אחרי צרכי המערכת – הם בראש מעייני. ואני – ממוקם אחריהם בסדר החשיבות.
אין אני, יש אנחנו- אנחנו נבחרת מנצחת. ההצלחות הן של כולנו, ואם יש כשלון – הוא שלי. תחושת הבטחון הזאת גרמה להם להרגיש שיש תמיד מישהו מאחוריהם, שמצופה מהם ליזום, לדבר, ולהעז כדי להרוויח את מקומם בין הטובים שבטובים. בשיחות מול המפקדים שלי – כשדיווחתי על הצלחות הצוות דיברתי בלשון רבים “עשינו, הצלחנו”. כשדיווחתי על כשלונות או פערים, דיברתי בלשון יחיד “לא הצלחתי, לא הספקתי”. גם אם המילים האלו בדלתיים סגורות זה מגיע לאוזני העובדים שלנו, וכשזה יגיע- הם יעריכו את זה מאוד וידעו שיש להם גב. למה?
מערכת היחסים פקוד-מפקד – אני עובד אצלם, לא להפך – הם עושים את הקסם. אני שם כדי לפתוח להם את הסתימות. המפקד/מנהל אולי נמצא במקום רם יותר בסולם הארגוני, אבל אסור לו לשכוח מי בפועל עושה את העבודה האמיתית: מי כותב את הדוחות, מי כותב את הקוד, מי נלחם בשטח. אנחנו שם רק כדי לכוון ולהנחות.
שיחות חתך – קיימנו בכל בוקר שיחת חתך על קפה באותה שעה ובאותו מקום. השיחה הזאת הייתה בשביל כולנו עוגן של יציבות בתוך כאוס המלחמה. היא גם ההזדמנות שלי לוודא שכל אחד מהם מחייך, יודע מה משימותיו להיום, ויודע איך הן מתחברות לתמונה הגדולה – גם ברמת מטרת הצוות וגם ברמת הכרעת המלחמה כולה. זו גם הייתה הזדמנות בשבילם להשמיע את עצמם ולתרום מהרעיונות שלהם להצלחת הכלל. בסיום כל שיחה אמרתי להם כמה זמן לקחה השיחה והוספתי שבפעם הבאה אשתדל שתהיה יותר קצרה. בכל מקרה, אף שיחה לא ארכה יותר מ-7 דקות. הם העריכו את זה כי הבינו שאני לא בא לבלבל להם ת’מוח. באנו לנצח ת’מלחמה.
אין רעיון טיפשי, אין שאלה טיפשית – כל אחד ידע שהדעה שלו תמיד תישמע ותקבל מקום, גם אם הוא מעיר אותה על נושא שלא בתחום ההתמחות שלו. הוא חלק מנבחרת, וכל אחד מסביב לשולחן הוא טאלנט שזכה במקומו מסביב לשולחן, ושאנחנו זכינו לשמוע את דעתו.
נלחמים על זכותנו להילחם – תמיד חיברתי את העשייה שלנו ללוחם בקצה, כולנו הרגשנו בזמן שאנחנו כותבים שורת קוד, שאנחנו מפוצצים בניין בחאן יונס או משחררים חטוף מעזה. כמנהלים אנחנו חייבים לקשור את העשייה של העובדים למטרה גדולה יותר, לשינוי מהותי, תיקון עולם. רק אם נצליח לרתום את אנשינו סביב אותו חזון נוכל לחלץ מהם את מיטב הכישרון והפוטנציאל שגלומים בהם.
לסיכום: פיקוד כמו ניהול, זו לא חובה שאנחנו מקבלים מלמעלה – זו זכות שאנחנו מקבלים מלמטה.
ברגע שנראה בעובדים שלנו בנינו ובנותינו, נשים אותם בראש מעניינינו ונוכיח להם את זה פעם אחר פעם – נהפוך מצוות לנבחרת.
אני לא עשיתי שום דבר מיוחד. זכיתי ליישם כלים סדורים מעולם היזמות הארגונית, יחד עם מלח הארץ, טובי בנינו ובנותינו.
